אזהרה: הפוסט הבא אינו מיועד, בשום פנים ואופן, לאנשים בעלי טעם מוזיקלי, ובכן, כלשהו, או לאנשים שאיתם אני עתיד להתראות באיזשהו שלב במהלך חיי הבוגרים ומחזיקים בהערכה מינימלית כלשהי כלפי.

אני לא מבין כלום במוזיקה. לא “מבין קצת”, או לא “מבין בתחומים מסויימים”. לא. מבין. כלום. למעשה, את מיטב השכלתי המוזיקלית  רכשתי בחופש הגדול של גיל 16, עת ישבתי עם חברי הטוב ביותר שעות על גבי שעות מול ערוץ האמ.טי.וי בניסיון לקנות לעצמי איזשהו טעם במוזיקה. זה נגמר בזה ששיר הנעורים האולטימטיבי שלי, השיר הזה שמסמל את תקופת ההתבגרות יותר מכל דבר אחר, היה מאמבו נאמבר 5 של לו בגה.

אני לא מבין כלום במוזיקה. שום דבר. למעשה, את מיטב השכלתי המוזיקלית דהיום אני רוכש רק מקריאת ידיעות על להקות שעשויות להגיע-אולי-יגיעו או מסכימות-להגיע-אבל-ככל-הנראה-יבטלו בארץ. ככה – זה בסדר, אני מתבייש להודות בזה בשביל כולכם ביחד – גיליתי על קיומם של סיל, הפיקסיז, דפש-מוד, מטאליקה, מודרן טוקינג, פלאסיבו ופיית’ נו מור. על הסמית’ס שמעתי רק כי כשהייתי באיסלנד אביעד ורעות, חברים שטיילו איתי, התלהבו נורא מזה שמוריסי יופיע שם, אז גם אני נורא התלהבתי, והפרט הקטן שלא ידעתי מי הוא לא היה נראה לי קריטי כל כך.

למעשה, הנה רשימת אומנים שמעולם לא שמעתי שירים שלהם עד שהגעתי לצבא: שלום חנוך (בחיי, לא הכרתי אף שיר שלו), מאיר אריאל, נושאי המגבעת, סיגרוס, ערן צור, מיקה קרני, צליל מכוון. את ג’וני מיטשל גיליתי רק כי בסרט “אהבה זה כל הסיפור” אחד מהשחקנים קנה דיסק אוסף שלה מתנה לאשתו והעטיפה נראתה לי נחמדה.  כשהסרט שרק הראשון יצא ורופוס ווינרייט עשה שם גירסת כיסוי ל”הללויה”. נורא אהבתי את השיר. ככה גיליתי את רופוס ווינרייט. זה לקח שנה וחצי לגלות שהשיר הזה בכלל לא שלו ושייך לאחד, לאונרד כהן.

לביטלס הקשבתי באמת בגיל 24. עד אז הכרתי את “אוקטופוס גארדן”, גם זה בגלל שלימדו אותנו אותו בשיעור אנגלית בגיל 12.

את פינק-פלויד אני מכיר. בטח מכיר. בשם. גם אם תצמידו לי אקדח לרקה אני לא אוכל להמהם שום שיר שלהם.

בוב מארלי, ג’ימי הנדריקס, דיוויד בואי, ג’ניס ג’ופלין, הב.ג’יז, אלביס, רוד סטיוארט, רנדי ניומן, לו ריד, האבנים המתגלגלות, האיגלז, ברוס ספרינגסטין, דה הו, ג’ים מוריסון, אלביס קוסטלו, יו-2, ון הלן, לד זפלין, אריק קלפטון, רוי אורביסון, ג’יימס בראון, נירוונה, גאנז אנד רוזס, קורט קוביין – את כולם אני מכיר אך ור ק בשם. מכיר יותר שירים של כריסטינה אגילרה מאשר של כל החבורה הזו ביחד.

אני עדיין לא מכיר שום שיר של בוב דילן חוץ מאשר “בלואינג אין דה ווינד”.

כשחושבים על זה, מעולם לא היה לי באמת זמר אהוב או זמרת אהובה. לא שלא הייתה מוזיקה בבית, הייתה גם הייתה. זה רק מחמיר את העבודה שאת כיתות ד’ ו-ה’ ביליתי כשאני צמוד לאותה קלטת של אייס אוף בייס.

אולי זה קשור לאופי המחורבן שלי, שברגע שאני מוצא משהו ואוהב אותו אני נצמד אליו ולא עוזב. זה מה שקרה לי עם גרין דיי, למשל, שאותם גיליתי בגיל 13 וחרשתי על “דוקי-דיי” עד שהייתי בן 17, פחות או יותר. אני מתבייש להגיד מה שמעתי בנוסף אליהם בארבע השנים האלה, אבל אני חושב שאני בהחלט אגיד די והותר אם אודה ולא אבוש (טוב, מה לא אבוש, אבוש מאוד מאוד) שחודשיים הייתי צמוד לדואט “וואן יו ביליב” של מריה קארי ו-וויטני יוסטון.

בחיי, ואנשים תוהים למה שנאתי את גיל הנעורים.

אם כי עכשיו, כשאני קורא את הכל מהתחלה, אני בהחלט תוהה למה הם תוהים אם אני סטרייט.

לא שהטעם המוזיקלי שלי השתפר מאז, כן? אם לא אנשים טובים שמוכנים למחול לי על הבורות האיומה הזו אני חושב ששאגי היה  הזמר הכי אקזוטי שהייתי מכיר. שום שיר לא עיצב את נעוריי, אולי חוץ מ”לייף” של דזרי(לייף, הו לייף, הו לאאאאייי… כן, אולי עדיף שאני אשתוק עכשיו) ו”אוורי באדי גט אפ” של להקת פייב.

לא יודע מאיפה אנשים קיבלו טעם מוזיקלי. אצלנו בשכונה שמעו מקרנה שנתיים ברצף. היה אמ.טי.וי, היינו יושבים ורואים אותו באדיקות. זה אומר שאתם, ממש כמוני, הייתם אמורים להעביר את כל שנות הנעורים שלכם כשאתם מהמהמים את “בלו” וכמה שירים של הבאקסריט בויז. לא היה אז אינטרנט, בטח שלא תוכנות לשיתוף קבצים. אין לי מושג מאיפה אתם מכירים להקות וזמרים.

למעשה, הסאונד-טראק של נעורי מורכב משאון הקהל ברמת גן, קרית אליעזר, אצטדיון השכונה וטדי. כשאתם גיליתם את – השלימו כאן שם של זמר מפורסם שבוודאי אינני מכיר, אני גיליתי שאלי אברבנל הבקיע מהפינה השמאלית בדקה ה-86. כשאתם האזנתם לביטלס או לפיקסיז, אני הקשבתי למוטי חביב וזוהיר בהלול. עצוב, אני יודע (לא לי, כאילו, אני דווקא די נהניתי), אבל הזמן הפנוי היחיד שאפשר היה להקשיב בו למוזיקה היה יום שבת. וכמה מוזר, יום שבת היה הזמן הפנוי היחיד שבו שיחקו כדורגל ושידרו “שירים ושערים”.

אז כן, זו הסיבה.

טוב, זו, וגם העובדה שיש לי פשוט טעם מחורבן במוזיקה.

לא מזמן רכשתי לי איי-פוד בניסיון להגדיל (אוקיי, אוקיי, להקים מאפס) את הטעם המויזקלי שלי. מתוך 160 ג’יגה שמונה בלבד מלאים, ועל שבעה וחצי מתוכם לא אני אחראי. ל-7.2 מהם בכלל עוד לא האזנתי. אני פונה אל לבכם היהודי הטוב ומבקש: גם אני רוצה סאונד-טראק לחיי, ולא כזה שיהיה מורכב מדני דבורין. גם אני רוצה להכיר כל מיני להקות אקזוטיו… אוקיי, ננסח מחדש: גם אני רוצה להכיר איזשהן להקות, רצוי לפני שהן מבטלות את ההופעות המתוכננות שלהן בארץ, ככה שאני אוכל לקנות כרטיסים ואז לקבל זיכוי.

גם אני רוצה טעם מוזיקלי, בקיצור.

לטיפולכם אודה, וזה.