ברווז עיתונאי

עמק 50,000 המילה הוא, ללא צל של ספק, השלב הכי קשה בכתיבת ספר. רגע לפני הסוף, הרבה מאוד רגעים אחרי ההתחלה, זה ללא ספק השלב המכריע הזה שבו אתה טופח לעצמך על השכם וחושב “וואו, כתבתי יותר מ-50,000 מילה”.י

ואז – וזה לא ממש משנה אם אתה כותב לפרנסתך או כותב להנאתך – אתה חושב לעצמך “אלוהים, אני חייב למצוא לעצמי דברים טובים יותר לעשות עם הזמן הפנוי שלי”.י

שבעה פרקים לפני הסוף אני מודה שקצב הכתיבה המטורף שגזרתי על עצמי מאז סוף אוקטובר ירד כמעט בחצי, אולי אפילו ביותר, ומסיבה אחת בלבד: אני לא ממש רוצה להיפרד. י

יש משהו מופלא ברומן הזה ובדרך שבה הוא נכתב, בגלל שלפעמים נדמה לי שהוא נכתב לגמרי מעצמו. בזבזתי את כל חודש אוגוסט בהכנת טבלת אקסל (לא, כי הכתיבה על דפים לא ממש הוכיחה את עצמה) מה יקרה בכל פרק ופרק, ואני מסתכל על הקובץ הזה, עם 50,000 המילה ותוהה: מי, לכל הרוחות, כתב אותו? לא, כי זה ממש לא מה שהבחור שכתב את טבלת האקסל תכנן שיקרה. י

אבל זה מה שהיה מדהים בספר הזה, הוא באמת כמעט ולא קשור אלי. לא פעם ולא פעמיים כתבתי אלף ואלפיים ואפילו שלושת אלפים מילה ופתאום שמעתי קול מתוך הדף ששואל “תגיד, זה נראה לך הגיוני?” ואותי ממלמל בחזרה “לא, האמת היא שלא”. ואז ממש הרגשתי את אחת מהדמויות מתיישבת מולי תוך כדי שהיא עוטה מבט של “הכל אני צריך לעשות בבית הזה” ומתחילה לספר מה באמת קרה שם כשאני רק משתדל לעמוד בקצב הדיבור. י

נשארו עוד בערך 10,000 מילה, אולי אפילו פחות, ובמקום לשמוח מהנתון הזה הוא כמעט מעציב אותי. עוד קצת, אני ממלמל אל הספר שנמצא בדמדומי הכתיבה שלו. רק עוד טיפה. איזה טוויסט לא צפוי, איזו ארכה מסתורית, משהו שלא יגרום לי לכרוך את הדמויות בדרך אל האור הבלתי ידוע. יֿ

ובכל זאת, 50,000 מילה (ועוד 15,000 מילה שהושלכו לסל הטיוטות למקרה שיום אחד מישהו ירצה לעשות את גרסת הבמאי של הספר) זה כבר לא צחוק.  אז זה, כנראה, השלב שבו אני קצת טופח לעצמי על השכם.י

ויודע, האמת, שלא הייתי מעדיף לעשות שום דבר אחר עם הזמן הפנוי שלי. י