ברווז עיתונאי

יש לי בדיחה על סטפס. היא גם ממש מוצלחת.

אני מרגיש צורך עז לכתוב משהו על סטפס, ועל העובדה שבשנת 2012 אני הגבר היחיד עלי אדמות שחושב שזו אמנות גברית ראויה לשמה, שאין לי מושג איך במהלך שנות האבולוציה ויתרנו דווקא עליה אבל השארנו דברים כמו, נניח, יריקה למרחק. ע

ובכל זאת, זו הפעם השביעית שאני מוצא את עצמי חותך את אותה הבדיחה (שניסתה להידחף לשבעה מקומות שונים) ומשלים עם העובדה המרה שגם בטקסט שחצה זה עתה את קו 60,000 המילה, אין לבדיחת סטפס מקום. י

יש קטעים כאלה, שאתה קורא אותם אחר כך ופשוט מרגיש שהם נדחפו למקום לא להם. זה כל כך בולט, כל כך צורם, עד שאין לך ברירה אלא להשליך אותם שוב ושוב לקובץ הטיוטות – שכולל, אם התעניינתם, 35,000 מילה, שזה בערך ספר נוסף – וממש שומע את הבדיחה זועקת “נו, באמא שלך, 60,000 מילה ואתה לא יכול למצוא לנו מקום? כולה 50 מילה על סטפס”. ע

ואין מקום. ע

שזה מבאס אותי הרבה יותר מאשר את קוראי, שלעולם לא יזכו להיחשף למחווה שלי לגברים אמיתיים (כן, רק גברים אמיתיים רוקדים סטפס) כמו ג’ין קלי, פרנק סינטרה ופרד אסטר הגדול מכולם. י

אז הנה, בגלל שויתרתי על הניסיונות לדחוס נעלי סטפס לספר המתהווה (ארבעה פרקים אחרונים ודי), הנה ג’ין קלי בקטע נפלא עושה דבר שבעיני כל גבר שמחזיק מעצמו היה צריך לדעת לעשות – אני נשבע שהייתי עושה את זה כל היום אם רק היה לי כשרון מינימלי לזה: להתאהב ולרקוד בגשם בנעליים שמפיקות את הצליל היפה ביותר בעולם. ע