אני לא ממש אוהב מוזיקה. טוב, זה לא ממש מדוייק, אחרי הכל אני לא מכיר בן אדם שלא אוהב מוזיקה. יהיה נכון יותר להודות באמת: אני לא ממש מכיר מוזיקה, ויותר גרוע מזה: אין לי ממש טעם מוזיקלי. י

אף פעם לא התעניינתי במוזיקה, זו האמת. האבנים המתגלגלות, בוב דילן, ג’וני קאש, אלביס פרסלי, בוב מארלי, ברוס ספרינגסטין, נירוונה, גאנס אנד רוזס, מייקל ג’קסון, מדונה ועוד רשימה ארוכה של אנשים ולהקות הם – קצת מביך להודות – רשימה של אנשים שאני לא מכיר יותר משני שירים שלהם. בזמן שכולם שמעו מוזיקה, אני העדפתי לקרוא ספרים. זו האמת. י

שירים אף פעם לא נגעו בי. אף פעם לא שינו את חיי. בגיל 13 גיליתי את סיימון וגורפינקל (דרך פורסט גאמפ ומיסיס רובינסון) ואת “גרין דיי”, וזה פחות או יותר הספיק לי עד הצבא. בצבא אספתי אלי את מאיר אריאל, ג’וני מיטשל, לאונרד כהן ושלומי שבן. יחד עם יוני רכטר ומתי כספי, הרגשתי – ואני עדיין מרגיש – שיש לי יותר דיסקים ממה שאצטרך לכל ימי חיי. הספירה נכון לעכשיו, אם אתם ממש רוצים לדעת, עומדת על 12 דיסקים. את הספרים, אחרי ה-400 הראשונים, הפסקתי לספור. י

ספרים נגעו בי. ספרים הצחיקו אותי. ספרים עודדו אותי כשהייתי עצוב ועזרו לי לחלום כשהייתי שמח. ספרים לימדו אותי על אהבה (גם אם לימדו אותי על אהבה שקיימת רק בספרים ומעולם לא סיפרו לי איך זה במציאות, אבל על כך בפעם אחרת) ועל קנאה ועל רגשות. מוזיקה תמיד הייתה הרעש הזה ששומעים ברקע ומפריע ל”שירים ושערים”. כדורגל, אם כבר מדברים על זה, היה חתיכת פסקול מרגש. והיה לי תענוג אמיתי לגדול עליו. י

כך או אחרת, מדי פעם אנשים – אני נוהג לכנות אותם חברים שלי, הם, בהתחשב בטעם המוזיקלי האיום והנורא שלי, לא בטוח שנוהגים לכנות אותי באותו כינוי – חוטפים מידי את האייפוד שלי (טעם במוזיקה אין לי, אבל אייפוד של 160 ג’יגה רצתי לקנות כמו טמבל) ושופכים אליו את כל רשימת השירים הידועה לאדם על מנת שאתחנך קצת. בכלל, אם הייתם רואים את האייפוד שלי הייתם בטוחים שאני איזה חוקר מוזיקה. י

מעולם לא טרחתי לשמוע שום דבר ממה שהם שמו שם. לא בנסיעות, לא בטיסות, לא בנהיגות ארוכות וגם לא סתם בערבי צהריים משעממים של שישי. יש לי רתיעה מדברים חדשים. אני מוכן לראות את אותו סרט בפעם האלף, אבל קשה לי מאוד להתרגל למשהו חדש. אלא שבמקרה, ממש ממש במקרה, הייתי תקוע בטיסה ארוכה שנראה היה שתימשך לנצח, וביאושי, אחרי שגמרתי לצפות בשתי עונות של “כולם אוהבים את ריימונד” ולצערי לא היו יותר במטוס, לחצתי על “פליי” כשהופיעו על הצג ה”מאונטיין גואטס”. י

ומאז חיי השתנו לנצח. י

זו הייתה שנה מחורבנת. עבדתי בטלוויזיה בעבודה שהייתה אמורה להיות זוהרת ובפועל, ובכן, לא הייתה, הייתי שקוע בצרות עם ביטוח לאומי שטען שיש לי חוב אסטרונומי ש,ובכן, גם לא היה, הדירה שלי התפוררה, מערכות היחסים שלי גם, ובאופן כללי היה נראה שהחיים לא ממש לקחו את הפנייה הנכונה. ופתאום השורה הזאת, כל כך מלאת אופטימיות, “אני הולך לצלוח את השנה הזו, גם אם זה יהרוג אותי”. י

וזה מה שהחלטתי לעשות. י

זה שיר מהמם, אגב. אולי שיר הנעורים הטוב ביותר שיצא לי לשמוע, ואולי גם לקרוא. שיר של רגע לפני היציאה לחיים הבוגרים באמת, שיר על הרגע ההוא שאתה בן 17 וקצת והכל נראה אבוד. תיאור של מערכת יחסים ואהבה בשלוש שורות מופתיות. אבל זה לא העניין. העניין הוא שכל יום בדרך לעבודה האפורה ההיא שהבטיחה כל כך הרבה וקיימה כל כך מעט שמתי את השיר הזה בפול-ווליום פעמיים ושלוש וארבע וחמש ושש פעמים ושרתי איתו ועברתי את השנה הזו. זה לא הרג אותי. ואחר כך באו הרבה דברים טובים. י

אני שומע אותו עדיין, לפעמים. בכל פעם שאני קצת עצבני בעבודה, בכל פעם שאני נתקל באיזה מחסומון כתיבה קטן, בכל פעם שביטוח לאומי מתקשרים ומחליטים שיש לי חוב חדש, בכל פעם שאני נאלץ לשבת מול המייל ולהמתין למכתבי תשובה, בכל פעם שמתחיל פרוייקט חדש ומסעיר לטלוויזיה שנשמע ענק ומדהים, רק שיש בעייה אחת פצפונת: צריך גם לכתוב אותו. י

לנשום עמוק. י

אני הולך לעבור את השנה הזו. י

גם אם זה יהרוג אותי. י

הוא תמיד עושה לי לחייך, השיר הזה. משהו בטון, אני חושב. משהו בדרך שבה המילים מסתדרות על הדף ובתוך האוזן. בכלל, הם להקה כה מוצלחת ומשעשעת ושנונה ואני לא יכול להגיד את זה על אף להקה, בעיקר כי אני מכיר שתי להקות והשנייה היא ה”בקסטריט-בויז”. אבל אם, במקרה, תעברו אי פעם יום כתיבה רע במיוחד, יום עבודה רע במיוחד או סתם יום מעפן באופן כללי, זה ללא ספק השיר בשבילכם. וזה לא יהרוג אתכם. י

זו בערך הפעם ה-17 (סתם, אני מגזים. יכול להיות שאני קרוב יותר לפעם ה-42) שבה אני כותב את המילה “הסוף” בספר הזה. ובדיוק כשאני כותב אותה, כמו איזה מעשה שטן, אני חושב על סוף קצת מוצלח יותר, קצת מבריק יותר, קצת מצחיק יותר.    י

קצת מעוד משהו, האמת, שלא ייאלץ אותי לכתוב את המילה “הסוף” ולהתכוון לזה. י

עוד קצת, גם אני יודע, והספר הזה ייאלץ להתחיל לפלס את דרכו אל האור. משלוחים להוצאות, דיאלוגים עם עורכים, תהיות האם זה טוב מספיק. לכן, זה לא ממש מפתיע שאני נהנה מימי החסד האחרונים האלה, בהם אני יכול לשבת עם העפרון שלי בחדר העבודה ולתקן פסיק, נקודה, אות סוררת, קטע שלם שפתאום שמתי לב שממש לא עובד ונוצר כולו רק כדי שאני אוכל להכניס שם בדיחה על סטפס. כאלה דברים.    י

דיאלוגים שלמים נמחקו ונכחדו, עברו אל גרסת הבמאי. חלקם, אגב, ממש לא נגעו בסטפס. גם הרהורים שלמים עברו כמו שהם, פסקאות שלמות, אל גרסת הטיוטות. ככותב אתה לומד לכתוב. כעורך אתה לומד למחוק. כמי שמפזז על שתי הבמות כבר שנים, אני נורא רוצה להאמין שאני יודע לעשות את שניהם על הצד הטוב ביותר.י

אין בי סנטימנטים אל המילה הכתובה רק בגלל שהיא שלי. אם זה טוב – זה נשאר. אם זה לא טוב – זה הולך. כן, גם אם זה מבריק וגאוני וכל שאר הסופרלטיבים שבהיעדר מישהו אחר שיחלק אותם (בינתיים) אני נותן אותם לעצמי. מחקתי כמעט 12,000 מילה. אולי אפילו יותר. אבל ככה צריך. אני מקווה.י

לא יעבור עוד הרבה זמן, כאמור, והספר הזה ינסה להשיג את מטרתו האמיתית: להתפרסם. לקנות לעצמו קהל. להתחבב על עוד מישהו חוץ ממני. בינתיים אני משנה וכותב ומוחק ומשתעשע עם המילים, ברגעים האחרונים שהן עוד אך ורק שלי.י

הסוף? הסוף. זאת אומרת, עוד מעט. בדיוק עלה בי רעיון מעולה לפסקת סיום.י

יש לי בדיחה על סטפס. היא גם ממש מוצלחת.

אני מרגיש צורך עז לכתוב משהו על סטפס, ועל העובדה שבשנת 2012 אני הגבר היחיד עלי אדמות שחושב שזו אמנות גברית ראויה לשמה, שאין לי מושג איך במהלך שנות האבולוציה ויתרנו דווקא עליה אבל השארנו דברים כמו, נניח, יריקה למרחק. ע

ובכל זאת, זו הפעם השביעית שאני מוצא את עצמי חותך את אותה הבדיחה (שניסתה להידחף לשבעה מקומות שונים) ומשלים עם העובדה המרה שגם בטקסט שחצה זה עתה את קו 60,000 המילה, אין לבדיחת סטפס מקום. י

יש קטעים כאלה, שאתה קורא אותם אחר כך ופשוט מרגיש שהם נדחפו למקום לא להם. זה כל כך בולט, כל כך צורם, עד שאין לך ברירה אלא להשליך אותם שוב ושוב לקובץ הטיוטות – שכולל, אם התעניינתם, 35,000 מילה, שזה בערך ספר נוסף – וממש שומע את הבדיחה זועקת “נו, באמא שלך, 60,000 מילה ואתה לא יכול למצוא לנו מקום? כולה 50 מילה על סטפס”. ע

ואין מקום. ע

שזה מבאס אותי הרבה יותר מאשר את קוראי, שלעולם לא יזכו להיחשף למחווה שלי לגברים אמיתיים (כן, רק גברים אמיתיים רוקדים סטפס) כמו ג’ין קלי, פרנק סינטרה ופרד אסטר הגדול מכולם. י

אז הנה, בגלל שויתרתי על הניסיונות לדחוס נעלי סטפס לספר המתהווה (ארבעה פרקים אחרונים ודי), הנה ג’ין קלי בקטע נפלא עושה דבר שבעיני כל גבר שמחזיק מעצמו היה צריך לדעת לעשות – אני נשבע שהייתי עושה את זה כל היום אם רק היה לי כשרון מינימלי לזה: להתאהב ולרקוד בגשם בנעליים שמפיקות את הצליל היפה ביותר בעולם. ע

עמק 50,000 המילה הוא, ללא צל של ספק, השלב הכי קשה בכתיבת ספר. רגע לפני הסוף, הרבה מאוד רגעים אחרי ההתחלה, זה ללא ספק השלב המכריע הזה שבו אתה טופח לעצמך על השכם וחושב “וואו, כתבתי יותר מ-50,000 מילה”.י

ואז – וזה לא ממש משנה אם אתה כותב לפרנסתך או כותב להנאתך – אתה חושב לעצמך “אלוהים, אני חייב למצוא לעצמי דברים טובים יותר לעשות עם הזמן הפנוי שלי”.י

שבעה פרקים לפני הסוף אני מודה שקצב הכתיבה המטורף שגזרתי על עצמי מאז סוף אוקטובר ירד כמעט בחצי, אולי אפילו ביותר, ומסיבה אחת בלבד: אני לא ממש רוצה להיפרד. י

יש משהו מופלא ברומן הזה ובדרך שבה הוא נכתב, בגלל שלפעמים נדמה לי שהוא נכתב לגמרי מעצמו. בזבזתי את כל חודש אוגוסט בהכנת טבלת אקסל (לא, כי הכתיבה על דפים לא ממש הוכיחה את עצמה) מה יקרה בכל פרק ופרק, ואני מסתכל על הקובץ הזה, עם 50,000 המילה ותוהה: מי, לכל הרוחות, כתב אותו? לא, כי זה ממש לא מה שהבחור שכתב את טבלת האקסל תכנן שיקרה. י

אבל זה מה שהיה מדהים בספר הזה, הוא באמת כמעט ולא קשור אלי. לא פעם ולא פעמיים כתבתי אלף ואלפיים ואפילו שלושת אלפים מילה ופתאום שמעתי קול מתוך הדף ששואל “תגיד, זה נראה לך הגיוני?” ואותי ממלמל בחזרה “לא, האמת היא שלא”. ואז ממש הרגשתי את אחת מהדמויות מתיישבת מולי תוך כדי שהיא עוטה מבט של “הכל אני צריך לעשות בבית הזה” ומתחילה לספר מה באמת קרה שם כשאני רק משתדל לעמוד בקצב הדיבור. י

נשארו עוד בערך 10,000 מילה, אולי אפילו פחות, ובמקום לשמוח מהנתון הזה הוא כמעט מעציב אותי. עוד קצת, אני ממלמל אל הספר שנמצא בדמדומי הכתיבה שלו. רק עוד טיפה. איזה טוויסט לא צפוי, איזו ארכה מסתורית, משהו שלא יגרום לי לכרוך את הדמויות בדרך אל האור הבלתי ידוע. יֿ

ובכל זאת, 50,000 מילה (ועוד 15,000 מילה שהושלכו לסל הטיוטות למקרה שיום אחד מישהו ירצה לעשות את גרסת הבמאי של הספר) זה כבר לא צחוק.  אז זה, כנראה, השלב שבו אני קצת טופח לעצמי על השכם.י

ויודע, האמת, שלא הייתי מעדיף לעשות שום דבר אחר עם הזמן הפנוי שלי. י

]]> http://omerbarak.com/2012/01/14/%d7%a2%d7%9e%d7%a7-50000-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%94-2/feed/ 0 http://omerbarak.com/2011/12/11/%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%99-%d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%99%d7%a6%d7%90-%d7%9e%d7%96%d7%94-%d7%a1%d7%a4%d7%a8/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2590%25d7%2595%25d7%259c%25d7%2599-%25d7%25a2%25d7%2595%25d7%2593-%25d7%2599%25d7%25a6%25d7%2590-%25d7%259e%25d7%2596%25d7%2594-%25d7%25a1%25d7%25a4%25d7%25a8 http://omerbarak.com/2011/12/11/%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%99-%d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%99%d7%a6%d7%90-%d7%9e%d7%96%d7%94-%d7%a1%d7%a4%d7%a8/#comments Sun, 11 Dec 2011 13:18:06 +0000 Omer Barak http://omerbarak.com/?p=34

זו העלילה החדשה של הרומן שלי, שעליו אני שוקד בימים אלו ממש. י

טוב, שוקד זו אולי מילה קצת חזקה מדי. למעשה, את רוב החודשים האחרונים אני מבלה בניסיון נואש לפענח את כתב היד שלי ולהבין מה, לכל הרוחות, התכוונתי שיקרה ברומן הזה. י

החדשות הטובות הן שהצלחתי לפענח משהו כמו 17 מילים מהדף הזה. י

החדשות הרעות הן שעושה רושם שאין ביניהן שום קשר. י

תמיד זה קורה לי. אני מתעורר באמצע הלילה עם איזה רעיון לספר או סטארט אפ שיעשה מיליונים ומתהלך כסהרורי עד לשולחן הכתיבה שלי, שם אני טווה את העלילה (אני יודע שהייתי יכול לכתוב את זה במחשב, אבל באמצע הלילה אין לי שום יכולת מוטורית להקליד) תוך כדי הדגשת מילים וציור עיגולים סביבן משום שהן חשובות. או אז אני קם בבוקר ומגלה שאת העיגולים אני דווקא מבין יופי, זה רק שאת המילים שבתוכן קצת קשה לי לקרוא. ע

אז הנה, זה הרומן החדש שלי. הוא על בחור. וחתונה. וקרמבו. ודרקון. וקרואסון. וברצלונה וזה , פחות או יותר, כל מה שהצלחתי לפענח עד עכשיו. אין לי מושג איך כל זה מתחבר לרומן אחיד, אבל אני בטוח שיהיה כיף לגלות. ע

חוץ מזה, ככה הרווחתי בכבוד את הכיתוב בגב הספר “עומר ברק עבד על ספרו ארבע שנים. שלוש שנים ושמונה חודשים מתוכם, אגב, היו בניסיון נואש לגלות על מה הוא”. ע

.